סשה בויארסקאיה: אם אני זורק הכל בריצה, אז מה יהיה מאחורי קו הסיום?

אם אתה יודע לראות אנשים בהקשרם, לא לקרוא בין השורות ולקפוץ בזהירות משורה לשורה, אז בוודאי שבמוקדם או במאוחר תהיה חדור באנרגיה ובכוח שמגיע מהם. עבורי, סשה בויארסקאיה תמיד הייתה אווירה של אדם, אדם שאנשים צופים בו כבר כמה שנים בהקשר של ריצת טקסטים חודרים ברשתות חברתיות ותמונות שיש להן נשמה.

וגם אם מישהו אומר שהקריאה הארוכה הזו התבררה כגדולה למדי, אז שאל את עצמך שאלה: האם זה מספיק גדול בהקשר למרחק המרתון, לכל החיים ולהיקף היקום?

בשבילנו סשה בו הוא יותר מעורך לשעבר של אפישה, יועץ יצירתי של נייקי, בלוגר ואמא. קודם כל, היא אדם שההיסטוריה וההתפתחות שלו מאוד מעניינים לצפייה. לכן, לא משנה מתי תדחו הכל בכדי ליהנות מהראיון, חשבו על זה, אולי סיפור האהבה שלכם עם הריצה, מוסקבה ואת עצמכם יתחילו בזה?

סשה בויארסקאיה: אם אני זורק הכל בריצה, אז מה יהיה מאחורי קו הסיום?

צילום: ולריה שוגרינה, אליפות

- באחד, או אולי יותר מאחד הראיונות שלך, אמרת שהיחסים שלך עם ריצה התחילו כשהיית בלונדון. ואתגר הריצה הראשון היה חצי המרתון בסן פרנסיסקו. איך הסתבכת בכל זה?

- בשלב מסוים, חיי האישיים הביאו אותי ללונדון במשך מספר שנים. היו הרבה התרוצצויות, אבל מעולם לא עלה בדעתי להצטרף. אבל הליכה למרחקים ארוכים - למשל, הליכה למרתון לצדקה - נראתה לי רעיון טוב מאוד. וכשנושא מרתונים, ריצה ומרחק עלה בשיחה במסיבת השקה של נעלי הסניקרס החדשות של נייקי, דיברתי על החוויה הזו. ואז הציעו לי לעבור מהליכה לריצה. הסכמתי מסיבות רבות. בכל פעם שאני זוכר אחרת, אבל הדבר החשוב היה שחצי מרתון הנשים של נייקי בסן פרנסיסקו עבד עם הקרן לחקר לוקמיה וסרטן לימפומה, שהיה לסבי. נראה לי שזה יעזור לי להיות קרוב יותר אליו - להתחיל לרוץ בתמיכה, כולל הקרן הזו, ולחשוב שאם אני ארוץ הוא יתאושש. רצתי. הסב נפטר כעבור חודשיים. נראה שהניחוש שלי לא עזר, אבל אני מבין שכל ריצה שהלכתי אליה במשך ששת החודשים האלה לפני מותו הייתה עליו ובשבילו בראש. זה עזר לי להתקרב אליו, להתגבר על מחסום כלשהו איתו, להספיק לומר לו לפני המוות איך אני אוהב אותו. ריצה לימדה אותי להיות איתו ועזרה לי למצוא את המילים הנכונות לפני שיהיה מאוחר מדי.

סשה בויארסקאיה: אם אני זורק הכל בריצה, אז מה יהיה מאחורי קו הסיום?

צילום: ולריה שוגרינה, אליפות.

- עד כמה מגמות הריצה שם (בחו"ל) שונות משלנו? לאן היית רוצה לרוץ אם מוסקבה לא הייתה קיימת עם כל הפארקים שלה, הרחובות הצדדיים ובתי הקפה לתחנות בור?העולם זהה, אם כי התנאים המוקדמים לכך שונים. מוסקבה, באופן כללי, היא עיר מהירה ומתקדמת: אם תפיל גרגר מאפס, הג'ונגל יפרח מיד. באמריקה ובאירופה, הג'ונגל הזה צמח באופן הגיוני, שנה אחר שנה. שם, הריצה כל כך מפותחת, שבין הרצים יש גיוון משלה, גיוון, אתה רוצה דברים שונים ויש מספיק רצים מכל הפסים והיכולות שמעוניינים בדברים שונים. ובמדינה שלנו, למעשה, ריצה כל כך לא מפותחת, עד כי יש צורך להמציא את השונה רק כדי לרתק קבוצה חדשה של אנשים בריצה, כך שאחד מהם יישאר בריצה. אני אוהבת לרוץ איפה שקט - איפה שעת בוקר מוקדמת, איפה שיש מעט אנשים, איפה שיש קפה טוב ואיפה שזה לא משנה, הגעתי בחותלות מיוזעות או שמלה חכמה. זה בכל מקום. אני אוהבת מקומות שגרתיים ומסלולים חדשים. עקביות טובה מכיוון שהיא אינה דורשת מאמץ ומאפשרת לך להתמקד בתהליך; מגוון טוב כי הוא מייצר רעיונות חדשים. אם לא הייתי רץ במוסקבה, הייתי רץ לאנשהו - איפה שהוא הייתי.

סשה בויארסקאיה: אם אני זורק הכל בריצה, אז מה יהיה מאחורי קו הסיום?

תמונה : ולריה שוגרינה, אליפות

- מה רץ בשבילך: טקס, אתגר, הרגל או מדינה? האם תחושת הריצה שלך השתנתה עם הזמן? מה אתה מרגיש לגבי התהליך הזה בעצמך עכשיו?

- ריצה היא חלק מחיי. וזה הכל. לפעמים יותר, לפעמים פחות חשוב. לפעמים העדיפות עוברת, לפעמים היא חוזרת. עברתי שלבים רבים של מערכת יחסים עם עצמי ועם חיי וגם בריצה. זה היה תחביב, ישועה, פתרון בעיות, עבודה, תחביב, תשוקה, הרגל. סבלתי כשלא יכולתי לרוץ; סבלתי כשלא רציתי לרוץ. עכשיו אני רץ כשבא לי; אני יודע שאני מרגיש טוב מאוד אחרי ריצה, שאני מרגיש שלם יותר, אסוף, מלא. אני פחות חרדתי, אני חושב טוב יותר. הידיעה שהריצה נותנת לי את זה, שאני אף פעם לא מצטערת שיצאתי לרוץ, נותנת לי סיבה לצאת לרוץ שוב ושוב.

- האם הצלחת לרוץ מיד? פועל בדרך הנכונה, לא מרגיש רע או עייף? או שזו איכות שהגיעה בשל העובדה שג'וגינג הפך לחלק מחייכם?

- כמעט בלתי אפשרי להתחיל לרוץ באופן מושלם מיד. באופן אידיאלי - כדי לא להתעייף, לא להיפגע, לא להסמיק. למשל, השרירים הדרושים צריכים להופיע ולעבוד באופן כללי. והשבועות הראשונים הם הקשים ביותר: כל הזמן אני רוצה לרוץ שוב ושוב, כי אופוריה, כי פתיחה, כי ככה זה מגניב לרוץ! ומיד את מחלת החזה הסתומה ואת כל המקרים. לרוץ, כדי לא להתעייף ולהרגיש טוב התחלתי להצליח רק לאחרונה - כשהפסקתי לחלוטין להסתכל על מהירות, מספרים, זמן והתחלתי לדבר הרבה תוך כדי ריצה. בשיחה תוך כדי ריצה אני יכול לרוץ הרבה כי זה המהירות שלי, הנוחות שלי.

סשה בויארסקאיה: אם אני זורק הכל בריצה, אז מה יהיה מאחורי קו הסיום?

צילום: ולריה שוגרינה, אליפות

- האם בילדותך היית ילד אתלטי? כל הסעיפים האלה, המעגלים, החובהשיעורי חינוך גופני שלוש פעמים בשבוע - איך היה איתך?

- קשה לומר אם הייתי ילד ספורט. מצד אחד הייתי ילדה שברירית מאוד חיוורת עם משקפיים עם חבורה של ספרים בראש, מצד שני, הערצתי את הסקי ותמיד הייתי הראשונה שגלשה. הוזמנתי לבית ספר לאתלטיקה כדי לנסות את היד שלי, אבל במקום זאת הייתה לי מידה גבוהה של קוצר ראייה ושחרור מהחינוך הגופני. ולהתראות מכל ספורט - זה לא היה באופק שלי, בסביבתי. עבדתי באפישה מגיל 16 עד 22 - ואני זוכר בדיוק שהספורט, למעט נסיעה קטנה באופניים, היה כוכב לכת אחר, פרוע לחלוטין ולא מעניין.

- הקיץ הבן שלך השתתף. במרוץ הילדים. מה חשוב לך להעביר לו, או ליתר דיוק אפילו מה לדעתך ריצה יכולה להעלות בו? האם לדוגמא הריצה שלך יש השפעה כלשהי עליו?

- אריק הוא עדיין פעוט למדי, הוא אפילו לא מדבר בפשטות עדיין. כיצד אוכל לדעת איזו השפעה יש לי עליו בכלל - ניתן יהיה בעוד 20 שנה להתחיל לחשוב על זה. בזמן שאני מנסה למצוא איזון בין מה שמעניין אותי לעשות איתו, מה מעניין בשבילו לעשות לבין מה שמעניין אותנו לעשות יחד. זה נראה שכיף לו לרוץ - אם כי הוא מעוניין בכדור מתנפח של מישהו אחר בקו הסיום יותר מאשר מדליה. כלום, אני אזכור זאת לגזעים אחרים. באשר לחינוך, זה יהיה נהדר אם הריצה תשולב בחייו מילדותו. נראה לי שזה הרגל בריא, כולל כמשהו להסתמך עליו במצבי חיים קשים.

סשה בויארסקאיה: אם אני זורק הכל בריצה, אז מה יהיה מאחורי קו הסיום?

צילום: ולריה שוגרינה, אליפות

סשה בויארסקאיה: אם אני זורק הכל בריצה, אז מה יהיה מאחורי קו הסיום?

צילום: ולריה שוגרין, אליפות

- עבור רבים, ריצה היא בעיקר על בריאות, אנשים רבים מתחילים לרוץ על מנת להיות אסתטיים כלפי חוץ וחזקים יותר, ומתמשכים יותר מבפנים. אילו כישורים לדעתך ריצה עזרה להתפתח אצלך? מבחינתך האם מדובר יותר בחוזק פנימי או חיצוני?

- מבחינתי לריצה יש מעט מאוד קשר עם חיצוני. אנו מעריכים את עצמנו מראשנו - אם הכל בסדר שם, אז גם החיצוני נראה יפה. או שיש רצון חיובי לעשות משהו. הערכה שלילית של המראה החיצוני אינה מובילה בדרך כלל לטוב. ריצה רק עוזרת להחליף את הראש להתחיל. התחלתי לרוץ וקיבלתי משהו שהייתי גאה בו. הגוף שלי, החיצוני שלי, התגלה כמסוגל לכמה דברים מגניבים, והתאהבתי בו בגלל זה. אבל זו רק דוגמה. באופן כללי, ריצה מעניקה לחיים ממד נוסף, פרמטר שלא מחליף את כל השאר, אלא משלים.

- כמה קשה היה לך להתאושש לאחר לידת בנך? האם זה יכול להיחשב לסיבוב חדש בהיסטוריית הריצה שלך? מה השתנה?

- אני זוכר היטב את הריצה הראשונה אחרי לידתו של אריק: הוא היה בן חודשיים, השלג הראשון ירד, ורצתי שלושה קילומטרים. זה היה הרבה יותר קשה מאשר לרוץ בפעם הראשונה. היו כמה מחשבות בראש שלי, ציפיות מעצמי,השוואות ברוח "אבל רצתי 50 ק"מ בהרים, אבל עכשיו מה?". חשבתי גם על אריק - זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי כל כך מופרד ממנו, וזו הייתה תחושה חדשה. סיבוב של היסטוריית ריצה - בהחלט. אני לא מצפה שארוץ שוב אולטרה-מרתונים בהרים, ולמחרת בבוקר, בלי שינה, ארוץ מרתון בלי סיום בשמש הקופחת. אני פשוט לא ממש רוצה. לא רק הגוף והצורה והמצב השתנו, אלא גם הראש, הרצונות, המטרות, המשמעויות, הסיבות. אני שואל את עצמי למה אני עושה משהו. לפני כן פשוט קפצתי להרפתקאות - עכשיו אני עושה משהו מתוך הבנה מדוע ולאן זה יוביל אותי. גם אם מדובר בהרפתקאות, הם צריכים להיות חלק מהתמונה השלמה, ולא רגע עכשיו, אבל מה יהיה. אני לא רק אחראי על עצמי - בכל ריצה. התהליך חשוב לי עוד יותר, אלה 15, 20, 30 דקות של ריצה בפני עצמה.

- בסביבות תקופה זו, בכל זאת הופיעה עליזות. האם היה לך כל כך קל לקום בבוקר או שאריק הושפע כל כך הרבה? ואכן, עבור רבים העלייה בבוקר לפני אימונים היא דרמה שלמה ...

- אני אוהב מוקדם בבוקר. הבוקר בהיר, בהיר, נקי. אני בן אדם של בוקר. אני אוהב את היום. "Vivacity" הוא פרויקט על מה שהיה חסר לי לאחר לידת התינוק שלי. הרבה דברים היו חסרים בבת אחת - זמן פנוי, רשמים חדשים, צ'אטים במנוסה ומעל כוס קפה, הכרות ומקומות חדשים, ריצה קבועה ואיזשהו עסק. זה היה הגיוני לעשות פרויקט כזה רץ. לקום בבוקר הופך להיות קל יותר אם אתה יודע מה מחכה לך. "חוויה חיובית" חד פעמית זו - לעשות זאת פעם אחת קלה יותר בפעם השנייה.

- מה עם קפה? איך באה אהבתך למשקה זה? האם אתה יכול לקרוא לעצמך גורמה קפה ולהמליץ ​​מיד על כמה מקומות למשקאות הטובים ביותר?

- אני לא גורמה קפה. מצאתי לעצמי את טעם הקפה שמתאים לי - ואני מחפש אותו. זהו קפה קלוי קל יותר עם פחות טעם מריר מרוב בתי הקפה ברשת. לא רק טעם חשוב לי, אלא גם מקום. אני מאוד אוהב את "אדם וספינת קיטור", בית קפה "התקדמות", "קפה קפה", "אספרסיום" ו"שיתוף פעולה "שחור. למען האמת, קל לי יותר לא לשתות קפה מאשר לשתות קפה במקום אחר שבו אני לא טעים. והפסקתי לקחת איתי כוסות - אני שותה קפה רק בבית קפה. לרוב זה קפה פילטר או אספרסו.

נראה לי שקפה הוא משקה מאוד פתוח ומזמין. טקס חילוני, מנהג או משהו כזה. דרך קלה לשוחח עם מישהו או למצוא את שלך. הדבר הראשון שאני עושה בעיר חדשה ברוסיה הוא לחפש בית קפה מגניב. הם באזורים, תמיד יש להם אינסטגרם. אני הולך לשם, משוחח על קפה במשך חמש דקות, מזהה את "החברים שלי" ושואל: אז, איפה האוכל הטעים שלך, העבודה שלך, הגלריה, המוזיאון, יפה? בדרך כלל עצה פוגעת במקום. בית הקפה הפך למקום השלישי שחסר לרוסיה. זה נהדר.

סשה בויארסקאיה: אם אני זורק הכל בריצה, אז מה יהיה מאחורי קו הסיום?

צילום: ולרי שוגרין, אליפות

- שיוך לקהילה הפועלת עוזר לפרוץ גבולות ולמצוא חברים? מה אתה מרגיש לגבי סיפורים כמו #bridgethegap, מסיבות פסטה או לגימת מלאכה אחרי מרוץ? כמה היכרות מגניבה עם אנשים מעניינים נתנה לך את הפגישות האלה?

- החיים שלי יהיו אחרים לגמרי אם לא לריצה. יש היבט אישי - שינויים פנימיים. אבל יש סיפור חברתי - ריצה והקהילה מקושרת ביחד על ידי אינסטגרם. כוחם של האשטאגים הוא יוצא דופן כאשר זהו הסיפור הפנימי של קהילה, קהילה של אנשים שבעצמם מחפשים אנשים דומים. ראשי נעלי ספורט ואמני גרפיטי מניו יורק, תקליטנים ומשוררים מלונדון, אמנים ומעצבים מפריז, קופנהגן, שטוקהולם, סיאול, טוקיו, בלגרד - הם רצו לרוץ ולבלות יחד, לא דנים בעבודה, אלא נמצאים בסביבתם שלהם. רצים יצירתיים שרצים מרתונים בכל רחבי העולם ואז רוקדים יחד בצורה כזו שהם שוכחים את עצמם. זה היה גם הסיפור שלי - סיפור חשוב מאוד שלי! מצאתי #BridgeTheGap מנטורים, חברים, מורים ומודלים לחיקוי בתנועת מועדונים וצוותים. והרבה הרפתקאות מהנות. הרפתקאת ההאשטאג נמשכת, וכנראה אצטרף אליהם שוב, אך בהמשך, כשאני רוצה לרכוב שוב על מרתונים ברחבי העולם.

סשה בויארסקאיה: אם אני זורק הכל בריצה, אז מה יהיה מאחורי קו הסיום?

צילום: ולריה שוגרינה, אליפות

- אנשים רבים אומרים שתוכניות ההכשרה והספרים הטובים ביותר בנושא ריצה הם ספרי לימוד סובייטים לבתי ספר ואוניברסיטאות, אתה לא מסכים? האם אתה קורא על ריצה? אם כן, ספר לנו אילו ספרים או אולי מאמרים השפיעו עליך ועל תפיסתך?

- בכנות - לא קראתי ספרי לימוד בריטית. אף אחד. תוכנית האימונים הטובה ביותר שלי חיה באפליקציית NRC - היא מתאימה לצרכים שלי ולוקחת בחשבון כל ריצה. אבל קראתי הרבה על ריצה. התפיסה שלי הושפעה מאוד מהביוגרפיה של טד קורביט, ומבחינתי הוא גיבור מוחלט, האליל הפנימי שלי בריצה. לעתים קרובות אני חושב עליו ועל חייו כשקשה על המירוץ. ישנם יותר ויותר ספרים על ריצה - ספר חשוב מאוד ראה אור לאחרונה בהוצאת ילדים Samokat - הוא נכתב על ידי סופר הרץ אל ביירטן, הכותב טורים לעולמו של רץ. הספר לרוץ ולחיות עוסק בנערה מתבגרת שרצה נהדר והופכת לאלופה - שווה קריאה בגלל המחשבות הרוטטות שהיא מגבשת על ריצה. זהו ספר שנכתב על ידי סופר שמנהל, ולא רץ כותב - יש הרבה יותר מהשנייה בספרות הפועלת, ואני מתקשה להעריך את האוריינות של ספרים אלה. יש עוד כמה מגזינים סופר רצים שאני מעריך, כמו Like The Wind . ו בטל מגזין - על מחשבותי, עלי.

- אם היית יכול לספר רק סיפור קצר אחד מחייך, כדי שאנשים יבינו מדוע אתה בחר בריצה (או שהוא בחר בך?), מה היית אומר?

- ריצה הפכה למדיום שלי. אני סופר שלא כתב אף ספר; בזמן שהוא. אני חושב שריצה הפכה להיות הדרך שלי לבטא את עצמי: אני משתנה ומשתנה.זה מה שאני עושה בריצה למען אחרים. הפרויקטים שלי, כל אחד מהם, בריצה הם השתקפות של מה שקורה לי ובראשי. ריצה נתנה לי את ההזדמנות לחיות חיים מלאים יותר, לשתף בכנות את מה שאני אוהב, - ואני מאמין בזה - לגרום לאנשים סביבי להיות מאושרים יותר.

- סשה, אנא ספר לנו על אהובך. פרויקט פועל. כעת מותגים עובדים לא רק בקידום פעיל של מוצר זה או אחר, אלא חושבים יותר כיצד לעודד את הקהל שלהם באופן גלובלי, לגרום לו להתאהב בפילוסופיה של החברה שלהם. הייתה לך אהבה כזו עם נייקי? אילו קמפיינים, מלבד אלה שבהם עצמך השתתפת, אתה זוכר הכי הרבה?

- האהבה שלי לריצה לא הייתה מתרחשת אלמלא נייקי ולא גישה מסוימת, פרט, מעט פאנק, קצת מוזר, עמוק, תכליתי, כלב-גרייה, תוסס. לרוץ בחיי היה הכל בבת אחת, וזה היה בגלל שזה היה סיפור על ריצה עם אנשים קרובים אליי ב- Nike Running. אני יודע עד כמה אנשים ביקורתיים כלפי מותגים גדולים ואיך כביכול שוטפים מוח. אבל אני לא מפחד להישמע יומרני, כי זה כן: בשנת 2014 קיבלתי קעקוע בדמות הסוווש, הלוגו של נייק, שם זה קורה בדרך כלל על חולצת טריקו. אני אוהב איך תוכל לענות באופן דינמי לבקשתך הפנימית במה שאני עושה בעבודה. בשנת 2012 הקמתי קהילה מקוונת לבנות בשם Rainbows & Unicorns Running Club עם קשתות וחד-קרן - הכל עסק בבנות, במימוזה בקו הסיום, במרתון הנשים של סן פרנסיסקו ובשמחה הגדולה של ריצה.

היה פרויקט "92 ימי קיץ" - קמפיין הקיץ של נייקי, אותו עשיתי בעצמי, מרעיון ועד יישום, עם שלושה צלמים. הפרויקט "עיר לריצה" - שאנחנו עושים עכשיו, עם העיר כתשתית ריצה אידיאלית, שבה כל בית קפה הופך למועדון הריצה שלך, אתה רק צריך לרצות אותו. עכשיו אנחנו משיקים חלום ישן שלי: מדיטציה שרוצה אחרי. כל זה הוא מענה, כולל לבקשתי הפנימית, לצורך שלי במשהו. תקשורת, קהילה, חברה לקפה של בוקר, חקר עיר. חשוב שתמיד יהיו בקשות חדשות בפנים, כי אני משתנה. להיתקע בצורה אחת ולהמשיך לעשות את אותו הדבר שנה אחר שנה זה קצת מפחיד. עקביות יכולה להיות נהדרת אם היא רגילה, אך נייקי אינה חברה סטטית. נייקי תמיד לפני שנתיים לפני כולם. ובכן, או לפחות שנה. ואני גאה בזה.

סשה בויארסקאיה: אם אני זורק הכל בריצה, אז מה יהיה מאחורי קו הסיום?

צילום: ולריה שוגרין, אליפות

אני ממעט להגיב לקמפיינים ספורטיביים. לבוא עם משהו חדש זה קשה: יש שתי גישות, באופן כללי, או להכות את עצמך או להתגבר. מציאת תובנה חדשה היא הצלחה גדולה עבור משרד פרסום. אני מתרגש יותר מההודעה - בקמפיין של נייקי "עשוי מ ...", סרטונים פשוטים פשוט עשה זאת, הסיפור של הרצה העיוורת לנה פדוסייבה. גוש האווז פועל מהמודעה "תמיד כמו ילדה" תמיד. המשמעות חשובה - אם היא קיימת, וזה אוניברסליהברכה שמשדר גיבור קרוב אלי - אני נמכר!

- רצים רבים טוענים שהכל מתחיל בנעלי ספורט. מה הייתה הריצה הראשונה שלך? יש לכם אוסף גדול של נעלי ספורט בבית? ספר לנו אילו דגמים הפכו למועדפים שלך.

- הסניקרס הראשונות שלי היו Nike Free - כחול נוקב, עם שרוכים כתומים, כל כך יפים שענדתי אותם ברגע שאספתי אותם ומאז - עברו יותר משבע שנים - נעלתי נעליים לא רצות פעמים ספורות, בלי לספור שלג בעומק הברך או חום של 40 מעלות. האהבה האמיתית הראשונה שלי, ובמבט ראשון אני חושבת ש נייקי פרליקניט רייסר - נעל ריצה לרצי מרתון שיצאה באולימפיאדת לונדון 2012. באביב 2013 בשבועות האופנה בפריז ובניו יורק היה זה זוג הנעליים המצולם ביותר, שנראה בעבר בלתי מתקבל על הדעת: נעלי ריצה בשבועות האופנה כמושא העיקרי של סגנון הרחוב? לא זחלתי מהם יותר משלוש שנים; היו לי 8 או 9 זוגות בצבעים שונים.

ואז הייתה תקופה של זריקות, כשהתחלתי לרוץ ולרקוד קצת פחות, וניסיתי דגמים שונים עד שיצא לונאר אפי - אהבה מספר שתיים. אני חושב שהם הצילו את הריצה שלי במהלך ההריון ודחפו אותי לרוץ אחרי. עכשיו, בפעם הראשונה, התחלתי לחשוב לעבור מחמישה קילומטרים רגועים לחצי מרתון או לנסות לרוץ מהר יותר - ואני עובר מהנייק ריאקט הרך ל נייק פגסוס זום טורבו המהיר. אני עוד לא יודע אם אני מוכן למהירות ולאימונים, אבל אף אחד לא מפריע לי לבדוק רק את נעלי הספורט וגם את היכולות שלי.

סשה בויארסקאיה: אם אני זורק הכל בריצה, אז מה יהיה מאחורי קו הסיום?

צילום: ולריה שוגרין, אליפות

אני, כמובן, רץ מרתון. אני לא אוהב לרוץ עד קצה הגבול, כי בחיים שלי יש יותר מסתם ריצה. אם אשאיר הכל לרוץ, מה יהיה מאחורי קו הסיום, שם כל השאר מחכה לי?

פוסט קודם זה לא יכול להיות קל יותר: שלום, אליס. עזור לי לבחור את נעלי הריצה שלי
ההודעה הבאה מבחן: אתה יכול לנצח מרתון?